"אני לא מבינה כלום, הם לא יודעים מה הסיבה. אינני יודעת... אין לי מושג מה צריך לעשות? מה יהיה?!" הייתה על סף בכי.

הרופאים יסיימו את הבדיקות. זה חשוב מאוד". עניתי בקול רגוע , " רק כדאי שלא יתנו לה תרופות. לעיתים זהו פתרון קל ומיותר. כשיסתיימו הבדיקות ואתן תצאנה מבית החולים, בואו לפגישה".

קול פנימי בתוכי אמר כי אין זה מקרה חמור. הייתה בי תחושה שהרופאים לא ימצאו דבר. יכולתי רק לקוות כי הילדה הקטנה והמפוחדת תגיע ושאוכל לעזור.

שלושה ימים אחר כך הגיעו לביתי, אורה, דנה בת ה-12, והאב רוני. ששב יום קודם לכן מנסיעת עסקים באירופה. פניתי לתהליך שגרתי של רישום. זהו רגע המאפשר לכולם להירגע ולהרגיש בנח. שאלתי על אירועים שהיו בתקופה מוקדמת בחייה של דנה. מניסיוני בדרך כלל ישנם סימנים מקדימים.

"הבעיות", קטעה אורה את רצף המחשבות שלי, "החלו כבר כשדנה נולדה. היו לה קשיי נשימה והיא קיבלה מנות גדולות של אנטיביוטיקה. בגיל שלוש וחצי היא נפלה על הברך. הברך התנפחה. החום עלה והיא לא יכולה הייתה להזיז את רגלה. אבל זה עבר, ולא חזר יותר". אלו היו האיתותים הראשונים. הרהרתי.

" לפני כשנה" המשיכה, "החלו גם כאבי הראש. הם היו חלשים. באו והלכו במשך שנה. אבל לא התייחסנו לזה ברצינות. חשבנו שיעבור. לפני שבועיים זה החמיר. התחילו כאבי ראש חזקים ובהמשך, לפני שלושה ימים, החלה דנה לאבד את התחושה בידיים וברגליים. ... זה היה מפחיד! ואז היא הקיאה. כמובן שלקחתי אותה מהר למיון. ומשם כבר צלצלתי אלייך". האב ישב בשקט ורק הניד ראשו בהסכמה. אורה לא הסירה עיניה ממני.

היא עצרה לרגע את שטף הדיבור. מרשימה, גבוהה ויפה מאוד. הלבוש הקלאסי והמראה המטופח, החמיאו לה מאד. היה בה משהו נוגע ללב. היא נראתה שבירה ופגיעה. ככל שהמשיכה לספר ניראה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי בכל רגע. עיניה השחורות הביעו ייאוש עמוק ועייפות.

התמקדתי בדנה. עניין אותי להתחיל לאבחן ולהבין מה הגורם לאובדן התחושה. הזמנתי אותה לבוא איתי אל חדר הטיפולים. יפה ורזה היא קמה ובאה. לבושה בצו האופנה. מאובזרת בכל הצמידים והטבעות. נעלי פלטפורמה גבוהות וציפורנים משוחות בלאק כהה. חשבתי לעצמי 'בימנו הכול מתחיל כל כך מוקדם, הן נראות כמו נשים קטנות'. עיניה הגדולות והשחורות הביטו בי בעצב רב.

כבר בשלב הרישום, כששאלתי לשמה המלא , אמרה "קוראים לי דנה, אבל אני ממש לא אוהבת את השם הזה. כבר כשהייתי קטנה, רציתי להחליף אותו".

"איזה שם את אוהבת?", שאלתי, ובשלב כה מוקדם, הבנתי שישנם חלקים שאיננה אוהבת בעצמה.

"אבלין", ענתה ללא היסוס, מביטה היישר אל תוך עיניי.

" שם יפה. תמיד ישנה אפשרות לשנות את השם. טוב שאת יודעת מה את רוצה", ניסיתי לעודדה.

"אבל אמא שלי אומרת שאבלין הוא לא שם ישראלי ואני כבר לא כל כך בטוחה..."

התחלתי באבחון החסימה הראשונה. מהאבחון עלה הצורך להתמקד במערכת העצבים.

הרגשות שעלו : שיפוט, חשש, ביטוי רגשי מוגזם, שתלטן/רודן

הזמן שעלה : החל ב 2003 מרץ, (שלוש שנים אחרונות, דנה בת 9)

התחלתי בניקוי, סימנתי לגופה, ניקיתי את החסימה הראשונה. באותה הדרך אבחנתי והוצאתי חסימות רבות שהצטברו בעיקר במערכת העצבים.

ככל שהתקדמתי בטיפול הדפוסים הרגשיים חזרו על עצמם הבנתי שיש כאן דפוס הקשור לשליטה. מצד אחד רצתה להיות עצמאית, לעשות את הדברים בדרך שלה. ומצד שני –דנה רצתה להיות ילדה טובה, לעשות את מה שמצפים ממנה כי כך פרשה שיאהבו אותה. הקונפליקט הזה בא לידי ביטוי בגוף, המאמץ התמידי לשלוט ברגשותיה התיש אותה רגשית וגם פיזית עד כדי אובדן תחושה ברגליים.

בחרתי שלא לשתף אותה באופן מודע. זה יכול היה להיות מכביד, מעמיס ומבלבל שלא לצורך לילדה כה צעירה. תהליך הניקוי, ואחריו הטענת אנרגיית ריפוי חדשה התנהל ללא מילים. תגובותיה של דנה לטיפול היו חזקות. למחרת היא סבלה מכאבי ראש, הקאות ותחושה של אובדן שליטה בידיים וברגליים. הייתה בהלה קלה אך מכוון שאורית הייתה מוכנה והבינה שאלו תופעות לוואי, היא הייתה שם להרגיעה את עצמה ואת ביתה המבוהלת באומץ רב. כעבור חצי שעה הכול חלף. בטיפולים הבאים חזרתי והרגעתי את אמה. "זה סימן טוב", הדגשתי. "לפעמים שמסירים חסימות רבות ונכנסת אנרגית ריפוי חדשה ורבה, כך הגוף מגיב.

זה קרה בפגישה הרביעית. דנה קטעה את מחשבותיי "את זוכרת, ששאלת אותי בפגישה האחרונה עם מי קשה לי יותר בבית?"

"כן, זוכרת היטב", חייכתי אליה מעודדת, מחכה לשמוע .

"אז חשבתי על זה, ואפילו שאבא כועס נורא לפעמים, ואימא נעלבת, ובוכה, דווקא איתה קשה לי יותר".

לרגע הייתי מופתעת. דנה הבהירה "אני לא יכולה לעשות שום דבר, מבלי שהיא תגיד לי משהו. העיניים שלה כל הזמן עלי וכל הזמן היא אומרת לי מה לעשות. היא לא נותנת לי ללכת לבלות עם חברות שלי. תמיד אני חייבת לחזור מוקדם, לפני כולן".

"ומה עוד?", שאלתי,

"כן", התפרצה דנה בזעם. התרוממה והתיישבה על המיטה: "היא כזו מעצבנת, כל הזמן דואגת. 'תיזהרי שאתם נכנסים לקניון', 'אל תדברי עם אנשים שאת לא מכירה', 'אל תלכי לבד עם הבנים'. הכול אצלה 'לא'. לפעמים אני משתגעת מהדאגות שלה. מרגישה שהן ממש רודפות אחרי. תגידי, מה יש לאימא שלי לדאוג כל כך? ולמה כל פעם שהיא נפגשת עם אבא שלי הם רבים? יכול להיות, בכלל, שבבית שלנו יהיה פעם שקט?" נאנחה ונשכבה.

הקשבתי לה והמשכתי לנקות את החסימות שהצטברו בגופה . הזרמתי אנרגיה במקומות שנפתחו ועטפתי אותה באור.

התגובות לא איחרו לבוא. בפגישה החמישית ביקשה אורה לשוחח איתי במשרדי, מחוץ לקליניקה. ובטון מתלונן פתחה, "אני לא יודעת מה קורה לדנה בזמן האחרון. היא החלה לכעוס, להתעצבן. מעולם לא ראיתי אותה כל כך כעסנית".

שיתפתי את אורה בתהליך, "מה שקורה לה זה טבעי, טוב, ובעיקר – משמח. הילדה שלך משחררת שליטה. מרשה לעצמה לבטא את הרגשות שלה. אני מבינה שקשה לך אך היא בתהליך טוב של ריפוי". אורה הנהנה.

תהליך הטיפול בדנה התקדם. נפגשנו עוד שש פעמים. תופעת אובדן התחושה בגפיים הופיעה עוד פעם אחת בצורה מאד חלשה, ואחr כך נעלמה לחלוטין. ככל שתהליכי הניקוי המשיכו, הזרימה האנרגטית גדלה, דנה יכלה לשוב להיות מחוברת יותר לעצמה. שיחררה את השליטה העצמית שרכשה במשך שנים. מערכת העצבים שלה נרגעה וחזרה למצבה המאוזן. כל תחושות הגפיים חזרו למצבם הטבעי.