מתוך הספר שכתבתי "ובחרת בחיים".

"הילדה הזו במצב דיכאוני לפני אשפוז. אם את לא תעזרי לה, היא תלך לאיבוד בין התרופות והרופאים ותהיה מאושפזת... תראי מה את יכולה לעשות". כך הגיעה אליי שיר לטיפול אנרגטי נגד דיכאון, וזה עבד.

דיכאון, כמו כל שיבוש שנוצר במכלול השלם שלנו, נוצר מאוסף של חסימות - חוויות לא נעימות אשר גרמו להתכווצויות ושיבשו את הזרימה הטבעית. זהו שיבוש המתבטא בהפרשה או ביצירת חומרים במוח באופן לא מאוזן.

במצב נפשי (כזה או אחר) קשה, היכולת לתפקד קשה מאוד, ויש השפעה חזקה על תפקודים בסיסיים רבים , כגון: שינה, אכילה, יציאה מהמיטה ומהבית, מפגש עם אנשים, וכו'. אך הקושי העיקרי במצב הזה הוא עם עצמך, כשחוסר השקט הנוראי הולך ומתחזק.

ברוב המקרים יש סימנים מקדימים שלא התייחסנו אליהם. אולי אמרנו לעצמנו ש"זו רק תקופת משבר", "אלה סתם מצבי רוח" או שלקחנו תרופה כדי להקל על ההרגשה, וזו עזרה לפרק זמן קצר והמשכנו הלאה. כך או כך, בסופו של דבר משהו במכלול שלנו לא יכול יותר לשאת את השיבושים וקורס. אם נביט אחורה בעיניים בוחנות, נמצא שם את הסימנים המקדימים עוד לפני ימים רבים.

סיפורה של שיר בבוקר חורפי שוטף וסוער צלצלה חברתי הטובה, פסיכולוגית ידועה ומצליחה, ואמרה: "הילדה הזו במצב דיכאוני לפני אשפוז. אם את לא תעזרי לה, היא תלך לאיבוד בין התרופות והרופאים ותהיה מאושפזת... תראי מה את יכולה לעשות". מאוחר יותר הבנתי שחברתי מכירה את המשפחה ורצתה לסייע להם כדי ששיר לא תגיע לתרופות ולאשפוז במחלקה פסיכיאטרית.

שיר, בת 16, הגיעה אלי עם שני הוריה, כשהיא לא מדברת, מסרבת לאכול, המחזור כבר לא הופיע מספר חודשים, שערה האסוף בגומייה שחורה אינו מסורק שבועות. ראשה היה שמוט, עיניה כוויות ואינן רוצות לפגוש אף מבט. לפני עמדה דמות אפאתית ללא רצון חיים.

חשבתי לעצמי שחשוב להתחיל לנקות בהקדם את העומס הרגשי שהצטבר בגופה, לפתוח את ההתכווצויות ולאפשר לאנרגיה חדשה לזרום. היה ברור לי שיש כאן מצב דחוף מאד ושיש להתחיל ומיד. נכנסתי עם שיר לחדר הטיפולים, הצגתי את עצמי וברכתי לשלום, אך לא הייתה שום תגובה מצידה. ביקשתי ממנה לשכב על המיטה וכך היא עשתה - נשכבה עם הנעלים, הבגדים והמעיל. שתי שרשראות עם תליונים היו סביב צווארה, שרשראות סבוכות האחת בשנייה. אלו היו רק סמל לסבך הגדול שחסם את שמחת החיים שלה.

הכול מתחיל בבית גילה, אמה של שיר, גדלה בתחושה של "הכבשה השחורה", ועד היום ניתן לשמוע את הקול הממורמר והפגוע בוקע מגרונה: "אמא שלי לא מתייחסת אליי וגם לא אל בנותיי, רק אחי מעניין אותה. ממני היא רק דורשת ותמיד מלאת ביקורת וביקורת. תמיד היא שופטת אותי, אבל בשביל אחי היא מוכנה לעשות הכול."

והתפוח לא נופל רחוק מהעץ. גילה מתנהגת בדיוק כמו אמה - כל היום מעירה לבני הבית ואף פעם אינה מרוצה. המרירות והמסכנות הפכו לחלק ממנה. הפגיעה הגדולה של אמה, הכעס וחוסר היכולת לסלוח גורמים לה להרגיש דחויה וחסרת ביטחון, ולכן היא חשה אבודה וחסרת שקט. אביה של שיר, שאינו יכול לעמוד מול עוצמת המרמור, פיתח תנועות עצבניות והתפרצויות זעם.

כך שיר ספגה במשך שנים את ההערות של אמה: "תעשי כך", "למה את לא עושה כך", "אף אחד לא מקשיב לי", "לא עוזרים לי". ההערות במהרה הפכו לצעקות וויכוחים, ושיר שלא יכלה להתמודד עם האווירה בבית סגרה עצמה לאט-לאט עד שהכול נסגר לה - התיאבון, המחזור, הרצון לתקשר עם הסביבה והרצון לחיות.

סוף טוב – הכול טוב בתחילה שיר היא נשכבה על מיטת הטיפולים שבחדרי פעמיים בשבוע, מבלי להוציא מילה. כעבור שלושה שבועות חזר לה המחזור, ואיתו הופיע החיוך הראשון. שיר החלה לענות לי כששאלתי לשלומה, וכך המשיכו מפגשינו.

בתום שלושה חודשים כבר דיברנו על אנרגיות ועל המרכזים האנרגטיים, ולימדתי אותה לחוש את ההילה שלי. שיר ניחנה ברגישות נפלאה והפכה למטפלת המשפחתית – היא הייתה מניחה את ידיה ומקלה על כאבים של בני משפחתה. היא חזרה לחיים והביאה אור ומרפא לביתה.

בתום תקופת הטיפול, התגייסה שיר לצבא והייתה לחיילת מצליחה, ואף השתתפה בתוכנית מיוחדת של הצבא להשלמת לימודי התיכון - לימודים שהפסידה בתקופת החולי. לאחר שחרורה היא החליטה ללמוד תחום טיפולי מתוך רצון טוב לסייע בעצמה לאנשים הזקוקים לכך, כפי שהיא הייתה.